פסק-דין בתיק ע"פ 10209/06

השופט א' רובינשטיין:

א.        ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (סגנית הנשיא רוטלוי והשופטים צ'רניאק וד"ר ורדי) מיום 24.10.06 בפ"ח 1129/04, שבגדרו הורשע המערער בעבירת רצח לפי סעיף 300 לחוק העונשין, תשל"ז-1997.

ב.        כנטען בכתב האישום, עבד המערער בדוכן לממכר אבטיחים בנתניה והתגורר במחסן בשוק שם. בתאריך 21.6.04 בשעה 22:00 ישב רחמים רומן עזרייב (להלן המנוח) יחד עם טטיאנה דובוביקוב בסמוך לקיוסק באזור. זמן מה לאחר מכן הגיע המערער לקיוסק וניגש אל המנוח. בין השניים התפתחה תגרה ולמערער נגרמו מספר שריטות בפניו. בסיומה עזב המערער את המקום וחזר לדוכן האבטיחים. בהגיעו לדוכן האבטיחים פתח את מגירת הסכינים ונטל סכין שאורכה 41 ס"מ והיא בעלת להב באורך 25.9 ס"מ. המערער נטל את הסכין, הטמינה במכנסיו וחזר לקיוסק. המערער לא מצא את המנוח ליד הקיוסק, הוא חיפשו עד שהבחין בו ליד אחד משולחנות מסעדה אחרת. בשלב זה חזר המערער למחסן, והחליף את הקבקבים (הקרויים בראיות גם כפכפים) אשר נעל באותה עת בנעליים סגורות, בכוונה שתתאפשר לו יציבה טובה יותר. המערער התקדם לעברו של המנוח, ושלף את הסכין. טטיאנה הבחינה בו מתקרב וקראה בבהלה. בעקבות צעקתה הסתובב המנוח. המערער דקר את המנוח באמצעות הסכין מספר פעמים. המנוח נפל מהכסא שבו ישב, והמערער עזב את המקום. המערער חזר לדוכן, שטף את הסכין ואת פניו וידיו, והסגיר עצמו. המנוח נפטר מפצעיו.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

ג.        המערער מסר הודאה מפורטת בעניין השתלשלות העניינים. פסק דינו של בית המשפט המחוזי התמקד בשאלה האם קמה למערער הגנת השכרות החלקית שבסעיף 34ט(ה) לחוק העונשין, דבר שעמד ביסוד קו ההגנה של המערער שם, והצטרף לטענה כי נוכח שכרותו אין מקום לקבוע כי היתה למערער כוונה להמית. בית המשפט קמא התבסס בפסק דינו על המבחנים שהותוו בע"פ 6679/04 סטקלר נ' מדינת ישראל (לא פורסם).

ד.        נקבע כי המערער לא היה במצב של שכרות, וכי גם אילו היה במצב כזה, הוכח שהתקיים היסוד של ההחלטה להמית הנדרש להרשעה ברצח על פי מבחני החוק והפסיקה, לאחר שהמערער גיבש את היסוד הנפשי של מודעות, וכי הוא צפה את התוצאות העלולות להיגרם באופן טבעי ממעשיו וחפץ בקיומן של תוצאות אלו. תימוכין לכך נמצא בעדויות השוטרים, שלא הבחינו בהתנהגות חריגה של המערער העשויה להעיד על שכרות. כך מצא בית המשפט ליתן אמון בדברי טטיאנה, שלפי התרשמותה לא היה המערער שיכור, ולגירסתה כי בעת הדקירה היה מרוכז. הודגש, כי המערער עצמו הודה שהוא נוהג לשתות כ-6-4 פחיות בירה ביום, וכי אין בכך להשפיע על התנהגותו; לדבריו, עובר לאירוע שתה 4-3 פחיות בירה, ולא היה בכך להשפיע על דרך הילוכו. אמנם צוין, כי מדבריו של פרופ' היס, המומחה מטעם המשיבה, עולה שבדמו של המערער נמצא ריכוז גבוה של אלכוהול, אולם אין בידו לקבוע את מידת השפעתו עליו. לבסוף הוסבר, כי העובדה שהמערער לא העלה כלל את טענת השכרות עד לשלב שמיעת הראיות הופכת את עדותו בעניין זה לגירסה כבושה, ולא ניתן לכך הסבר מניח את הדעת. נקבע, איפוא, כי לא הורם הנטל להוכחת הגנת השכרות, ולא הוכח כי העבירה בוצעה בהשפעת חומר משכר שהשפיע על יכולתו של המערער להבין את טיב מעשיו ואת משמעותם. כן ציין בית המשפט, כי מצפיה בשיחה המוקלטת והמצולמת שנערכה עמו, התרשם שהמערער לא היה שיכור, והוא זכר היטב את פרטי האירוע: "בהחלט לא מדובר באדם מבולבל הנמצא במצב של שכרות מלאה או חלקית" (עמ' 21 לפסק הדין).

ה.        בית המשפט למד על התקיימות יסודות העבירה וביניהם ההחלטה להמית, מכך שהמערער דקר את המנוח דקירות מספר, בחזה ובפנים, תוך הפתעתו מאחור, והמשיך בדקירות גם לאחר נפילתו, על אף נסיונות המנוח להגן על עצמו באמצעות זרועו. הודגש, כי מדברי המערער נלמד שהתכוון לדקור את המנוח בפלג הגוף הקדמי, כפי שאף עלה מן השחזור. נקבע, כי הוכח שהמערער היה מודע למהות מעשיו, וההחלטה להמית התבטאה בחיזוי מראש של אפשרות התרחשותה של התוצאה הקטלנית ורצון כי זו תמומש. צוין, כי התוצאה מסתברת מן המעשה שביצע המערער. נדחתה טענת ההגנה כי המערער התכוון אך לדקור את המנוח, ושהפגיעה מלפנים היתה משום שהמנוח הסתובב; זאת - נוכח דבריו של המערער שכוונתו היתה לדקור את המנוח מלפנים. הודגש בהקשר זה, כי לא דובר בדקירה אחת שסטתה ממסלולה, אלא במספר דקירות בבית החזה.

ו.        המערער הורשע איפוא בעבירת רצח, והושת עונש החובה שבדין, מאסר עולם. ומכאן הערעור.

ז.        ערעור זה, שהוגש ב-2006, מצוי היה בהליכים זמן ניכר נוכח הצורך במינוי סניגור ציבורי, בקשת הסניגוריה הציבורית להשתחרר מייצוג, אי-קבלת הבקשה והחלפת הפרקליט המטפל מטעם הסניגוריה. יצוין, כי הסניגורית החדשה, ד"ר אליגון דר, שינתה את קו הטיעון; הקו הראשון עסק בנושא השכרות; קו ההגנה החדש התרכז ביסוד הכוונה להמית שלא בהקשר השכרות, אלא על פי התבטאויות המערער בחקירותיו ובמשפט. הוגשו נימוקי ערעור מתוקנים, ולטיעונים שהוצגו בהם ובדיון בפנינו נתייחס להלן.

טענות המערער

ח.       לטענת המערער, הממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט קמא אינם מבססים הרשעה בעבירת רצח, אלא בהריגה בלבד, שכן לא הוכח היסוד הנפשי הנחוץ.

ט.       המערער טוען, כי לא נתכוון להמית את המנוח, אלא לפצעו בלבד כנקמה על הפציעה שגרם לו בתגרה. נטען, כי לא הוכח שהמערער רצה לגרום למותו של המנוח, אלא כי היה אדיש לאפשרות גרימת התוצאה. לטענתו, "חזקת הכוונה" נסתרת על ידי ראיה המצביעה על כוונה אפשרית אחרת, והמתבטאת בדבריו של המערער בחקירתו כי רצונו היה לפגוע בפניו של המנוח אשר קודם לכן פצע אותו מצדו בפניו שלו. כך גם עולה מדבריו כאשר הסגיר עצמו: "אני מודה שאני דקרתי אותו". לבסוף נטען, כי בית המשפט לא הבחין בין מודעות לאפשרות גרימת התוצאה לבין הרצון לגרמה, ועירב בין חזקת הכוונה לבין כלל הצפיות שאינו חל בעבירת הרצח בכוונה תחילה.

דיון

י.        בדיון בפנינו חזרה באת כוח המערער על עיקרי טענותיה שבכתובים. הודגש, כי בית המשפט שגה בכך שסבר כי המערער ביקש לפגוע בליבו של המנוח, וכי אף המערער לא הבין לאחר האירוע כי גרם למותו. נטען, כי מיקום הפגיעות הוא במידה רבה תוצר של יד המקרה, שכן עקב צעקת טטיאנה הסתובב המנוח, וכך נדקר כפי שנדקר. כוונת המערער היתה לדקור, אך לא להמית. כן ציינה באת כוח המערער, כי בית המשפט למד מן התוצאה הקטלנית על הכוונה, ובכך שגה. בא כוח המשיבה טען, כי חזקת הכוונה חלה בענייננו, והיא לא הופרכה. נטען, כי התקיימו כל מבחני העזר שהוחלו בפסיקה, וכי דבריו של המערער לבדם אינם יכולים לסתור זאת; ובמכלול מצטיירת איפוא תמונה חד משמעית של כוונה להמית.

הכרעה

י"א.     המערער הועמד לדין בגין עבירה של רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, הקובע כהאי לישנא:

"רצח

(א) העושה אחד מאלה יאשם ברצח ודינו - מאסר עולם ועונש זה בלבד:

(1)...